1. השנה גיליתי שאני מתבגרת.
שכחלק מזה – הסבלנות שלי למה שלא מתאים לי הולכת וקטנה, ובמקביל ההנאה שלי ממה שכן מתאים לי הולכת וגדלה, יחד עם השמחה שטמונה בלהכיר את עצמי יותר ויותר טוב ולדעת מה מהדברים שאני פוגשת בעולם משתייך לכל אחת מהקטגוריות.

הבנתי סופית (כנראה) שהקצב שמתאים לי הוא לא קצב של כיבוש פסגות. יש לי שאיפות, יש רצונות ויש דברים לעשות ולהתפתח ולהתקדם, אבל יש גם עייפות, עומסים, הצפות, חיים, ילדים, מציאות.

תוך כדי הרצף המופלא שעבר עליי מיוני ועד לפני דקה בערך, שכלל: מלחמה עם איראן (מי בכלל זוכר שזה היה השנה?), חופש גדול, הסתגלויות של הילדים במסגרות, חגים, ולקינוח תקופה בלי בית ואז סיום תהליך שיפוצים ומעבר לבית חדש – התחדד לי שוב שיש תקופות שכל מה שצריך זה להחזיק ולתחזק את הקיים, וגם זה ממש ממש הרבה.

למדתי לקבל את זה שיש קצב עבודה שמתאים לי, ומתאים לעסק של אישה אחת כמוני, והוא לאו דווקא הקצב ש"העולם" מספר לך שצריך לעבוד בו. אני לומדת עם הזמן לשחרר את האשמה המתמדת בנוגע לזה (ותודה לניוזלטר סיכום שנה של שלומית לפיד על התזכורת הזו).

הפוסט הזה עולה אחרי שנה שלמה שלא העליתי שום דבר לבלוג באתר. כלום.
בחודשים האחרונים לא כתבתי כמעט ברשתות החברתיות, ואפילו ניוזלטרים שלחתי ממש מעט.
זה לא שלא רציתי – רציתי. אבל אני לא יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, רק את מה שאני יכולה. וזה בסדר.

2. גיליתי שיש הבדל גדול בין עייפות שדורשת מנוחה לעייפות שדורשת שינוי.
שתיהן יכולות להרגיש אותו הדבר בגוף, אבל לפעמים סוג אחד מתחפש לסוג אחר. 

יש עייפות שנפתרת במנוחה, בהסתכלות של רגע פנימה, בלאפשר לעצמי להרפות קצת מהמירוץ ולעצור בצד.
ויש עייפות שדורשת יותר מזה:
לפעמים זה אומץ להודות שמשהו באופן שבו אני עובדת או פועלת בחיים ובמציאות כבר לא משרת אותי, ולפעמים זו תשומת לב לעובדה שאיבדתי איזה הרגל או יכולת שהיה קריטי לי כדי לשרוד ולהיות בטוב (נגיד, לאכול ארוחת צהריים נורמלית כל יום, לפני האיסוף של הילדים. ותודה לניוזלטר סיכום שנה של רונית כפיר שהזכיר לי, שמה את זה עכשיו ביומן).

השנה התאמצתי להיות יותר סבלנית ומכילה כלפי העובדה שאני מאד מאד עייפה כל הזמן, ובעיקר השתדלתי להיות עירנית ביחס לעייפות שלי (חה) ולזהות איזה סוג עייפות זה הפעם, כדי לתת לו מענה נכון. שוב, כמיטב יכולתי.

3. גיליתי שוב ושוב כמה שמירה על סדר היא לא אובססיה (טוב – אולי לא רק אובססיה), אלא דרך חיים שפשוט מצילה אותי מדי יום.

גם בעסק וגם בחיים האישיים, בכל רגע שבו הדברים עובדים, מתועדים, מסודרים ולא נופלים בין הכיסאות, כשאני לא צריכה לבזבז אנרגיה על לחפש מידע או לחשוב כל פעם מחדש איך לעשות משהו – זה אולי לא נשמע הכי נוצץ, אבל בחיי שזה קסם.

גיליתי שוב ומחדש כמה המתנה הזו משמעותית לא רק לי ולחיים שלי, אלא גם ללקוחות. כמה העבודה שלנו יחד על מערכות ועל תהליכים אוטומטיים, עבודה שלוקחת הרבה זמן ולרוב לא כוללת איזה פריצות דרך מרשימות שקורות בבת אחת, פשוט מאפשרת לאנשים לנשום ולחיות אחרת. 
זכיתי.

4. השנה למדתי לחיות יותר בשלום עם פערים. החל מהפער בין איפה שאולי דמיינתי שאהיה היום מבחינה עסקית או אישית לבין איפה שאני בפועל, ועד לפער בין מה שתכננתי לעשות הערב לבין עצמי המרוחה על הספה ב-21:00 ורק רוצה להגיע למיטה ולהיפרד מהיום הזה לשלום.

תמיד יהיו פערים. אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי, אלא במציאות עם גבולות, אתגרים ופירורי קורנפלקס על הרצפה (טוב, אולי זו רק אני).

וגם – לא כל יום צריך להיות מבריק ומדהים ומוצלח, ולא תמיד נסיים את היום בתחושת סיפוק. כדאי שהרבה מהימים יהיו כאלה, כמה שיותר, אבל בשום מצב זה לא יהיה 100%. וזה בסדר. מה שנקרא – זה לא באג, זה פיצ'ר. כאמור, אני עושה מה שאני יכולה, ומה שאני יכולה זה ממש מספיק.

5. ובהמשך לזה, כשניסיתי לחזור אחורה ולראות מה קרה השנה בעסק, גיליתי שלא הייתה השנה כמעט שום החלטה דרמטית או קפיצת גדילה משמעותית. כאמור, זו הייתה שנה של פשוט לתחזק את הקיים, אבל גם בתוכה היו הרבה החלטות קטנות: לאיזה פרויקט להגיד כן, מאיזה לקוח להיפרד (ותודה לעצמי על זההההה), כמה לגבות על התהליך ההוא, כמה לעבוד ואת מה להשאיר למחר.

הרי שנה, בסוף, היא אוסף של רגעים. ובהרבה מאד רגעים השנה עזרתי לעצמי ודאגתי לעצמי, בכל ההחלטות הקטנות האלה, ואני שמחה בזה וגאה על זה מאד.

6. כן, ובכן – לא גיליתי את זה השנה, אבל זה בהחלט התחזק והתחדד לי יותר ויותר:
בנוסף לשלל עיסוקיי, אני חייבת לתחזק את המשרה הסופר חשובה שיש לי: לדאוג שיהיה לי טוב.
כן, אני ממש עובדת בזה.

וזה בשני מובנים:
קודם כל, לדאוג שהלו"ז מכיל גם דברים שכל מטרתם היא לשמח אותי ולתת לי אנרגיה. מהדברים הכי קטנים כמו לפתוח ספר כל יום (גם אם זה רק לכמה דקות), דרך להכניס לתכנון השבועי קפה עם חברה, חוג או מסאז' או חזרות למחזמר, ועד לחופשות של כמה ימים מדי פעם, בארץ או בחו"ל, לבד או ביחד.

ובמובן השני: הכרת תודה, הכרת הטוב. להנות מהטוב שיש לי, ממש באופן אקטיבי. לראות אותו, להכיר בקיומו. כי יש כל כך הרבה ממנו אם רק פותחים את העיניים. 

הנוף מחלון חדר השינה בבוקר, הקפה הטעים ששתיתי, ארוחה טובה, שיר משמח, רגע מתוק עם הילדים, סיטואציה שהרגשתי בה אהובה או מוערכת – כמה בקלות אנחנו נותנים לכל זה לחלוף לנו מול העיניים במקום לעצור, להחזיק, לקלוט, להנות מזה באמת.

אני ודאי לא מחדשת כלום אבל מסתבר שהמוח שלנו מתוכנת להעניק יותר תשומת לב לכל מה שלא עובד. קטע הישרדותי שכזה.

אני רואה את זה גם מול לקוחות – מתי אני שומעת מהם? כשמשהו לא עובד.
כשהמערכת עובדת כמו שצריך, זורמת כמו מים, מתקתקת להם את החיים? צרצרים 🙂

שוב, ככה המוח שלנו פועל, הוא נוטה להעלים מאיתנו את כל מה שיש ולמקד את המבט על מה שאין.
וחבל, כי יש כל כך הרבה טוב בעולם, כל כך הרבה מקורות אנרגיה שרק מחכים שניתן להם תשומת לב כדי שיוכלו למלא אותנו. זה עניין של תרגול, אבל מניסיון – הוא משתלם מאד.

7. גיליתי שהעסק שלי עובד הכי טוב כשאני לא מנסה להוכיח שום דבר. 
לא כמה אני חכמה, לא כמה אני חרוצה, לא כמה אני מוצלחת ומקצועית ו"שווה כל שקל". 
כשהמיקוד עובר מלהוכיח – לפשוט לעשות את הדברים, לספק תוצר מדויק עד לרמת הגימורים הכי קטנים, ולעשות עבודה טובה ואנושית – הדברים קורים, והרבה יותר בקלות. וכל שקל שאני דורשת לקבל על העבודה הזו לא רק שווה לצד השני, אלא גם משולם בשמחה 🙂

8. (גם) השנה גיליתי שוב ושוב כמה קל לי לתת ללקוחות מעבר למה שסוכם, ומעבר למה שהם שילמו עליו, ו(גם) השנה גיליתי שוב ושוב כמה קשה לי לעצור את זה בזמן. 
כי אני רוצה לעזור, ורוצה לתת, ורוצה שהמערכת תשרת את הלקוח בצורה מלאה, אבל האמת היא שעזרה בלי גבול הופכת מהר מאד לשחיקה ולתסכול. וזה לא טוב לאף אחד מהצדדים.

אני ממש בעבודה על להזכיר לעצמי לעצור כשמגיעים לפיצ'ר שלא היה באפיון, או לתוספת שבדיעבד לקחה הרבה יותר זמן עבודה ממה שחשבתי. הנטייה שלי היא לרוץ ולספק פתרונות, ורק בדיעבד אני מבינה את המחיר שזה גובה ממני.
אז אני רוצה לסגל לעצמי את היכולת לשים את האצבע על הרגעים האלו בזמן אמת ולא רק אחרי שקרו, ולספק ללקוחות את הפתרונות שהם צריכים ואת כל התוספות שיהפכו את המערכת שלהם למדויקת ומוצלחת יותר – אבל גם להיות מתוגמלת על זה כמו שצריך. ולזכור שזה לא הופך אותי לפחות מקצועית, פחות אנושית או פחות נדיבה. זה פשוט הופך אותי למקצועית, אנושית ונדיבה גם כלפי עצמי וכלפי העבודה הנהדרת שאני עושה.

9. השנה מצאתי את עצמי מתעסקת לא מעט בשאלה האם בינה מלאכותית תחליף אותי.
האם מי מקוראי/קוראות שורות אלו יודע/ת לומר מתי צ'אט GPT פרץ לחיינו בסערה? אני יודעת.

סוף נובמבר 2022, אני בחופשת לידה עם תינוק קטנטן, ממש בן שבועיים-שלושה, ופתאום כל קבוצות הוואטסאפ – אישיות ומקצועיות כאחד – לא מפסיקות לדבר על הצ'אט הזה, שלקח לי המון זמן בתוך המציאות המשובשת של אחרי לידה עד שהבנתי בכלל מי הוא ומה הוא.

מאז זרמו הרבה מים בנהר, GPT ואני כבר נהיינו חברים טובים, והוא עוזר לי מאד בעבודה שלי וגם בשלל תחומים אחרים.
האם הוא או אחד מחבריו יחליפו אותי יום אחד? אני לא יודעת. ברור לי שתחום האוטומציה העסקית, כמו הרבה תחומים אחרים, עבר ועובר שינויים בגלל מהפכת הבינה המלאכותית. נכון לעכשיו, אין שום צ'אט או כלי AI שיכול להחליף אותי במאה אחוז, אבל אין לדעת לאן השינויים האלו יובילו, באיזה אופן, וכמה זמן זה ייקח.

אבל שני דברים מרגיעים אותי בהיבט הזה:
קודם כל, זה נכון שכל מיני דברים שפעם דרשו ידע, ניסיון וזמן, היום נגישים בלחיצת כפתור. זה נכון שהיום יותר קל מתמיד "לעשות לבד", וככל שיעבור הזמן – גם הכלים ישתפרו ויאפשרו יותר ויותר. מצד שני, גם בעידן שבו אפשר לעשות כמעט הכל לבד, לא כולם רוצים לעשות הכל לבד.

זה שאני יכולה לפתוח יוטיוב וללמוד איך לפתוח סתימה, או לבקש מ-AI שינחה אותי איך לתחזק בעצמי את האתר של העסק – לא אומר שאני באמת רוצה לעשות את זה. יש דברים שאני תמיד אעדיף לשלם למישהו אחר שיעשה אותם, ואני לא היחידה: תמיד יהיו אנשים שיעדיפו להתמקד במה שהם עושים הכי טוב, ולתת למישהו אחר לקחת אחריות על דברים אחרים. אז נראה לי שיהיה בסדר.

וחוץ מזה, היה משפט שנשאר איתי מראיון עם לין-מנואל מירנדה ששמעתי השנה (ובאמת מפתיע שכבר הגענו לסעיף 9 והמילה "המילטון" עוד לא הוזכרה פה). הוא נשאל בראיון בדיוק אותה השאלה, לגבי האפשרות ש-AI יחליף אותו, ומה שהוא אמר זה: "Humans still wants to see humans do things". הבינה המלאכותית בהחלט משנה את חוקי המשחק, זה נכון. אבל בסוף – אנחנו עדיין רוצים לעבוד מול בני אדם. אנחנו עדיין רוצים לשמוע שירים שבני אדם כתבו, לראות הצגות שבני אדם משחקים בהן, ולקבל שירות מבני אדם אמיתיים עם חיים ורגשות ובינה אנושית ולא רק מהצ'אט. בקיצור, יהיה בסדר.

10. בשום שלב בהיסטוריה הפרטית שלי לא החזקתי איזו רשימת ציפיות מפוארת ביחס לעתיד (אמאל'ה עתיד), ואני מגלה כל פעם מחדש שאני בעיקר זורמת עם החיים, ולמזלי חלק ניכר מהזמן הם גם זורמים איתי.

יש תקוות, ודאי, יש מחשבות ורצונות וכל מיני "הלוואי ש", אבל בחיי שיש גם חששות. אחרי השנים האחרונות, אי אפשר כבר להעמיד פנים שמשהו במציאות שאנחנו חיים בה צפוי או בטוח.
אבל ברגעים מפחידים אני מזכירה לעצמי ממש בכוח שהעתיד הוא לא רק סך הדברים האיומים והנוראיים שיכולים לקרות, אלא גם סך כל הדברים הנפלאים והמשמחים והמתוקים שיכולים לקרות (שוב, בתנאי שאשים לב אליהם).

אם יש דבר אחד שאני לוקחת איתי כצידה לדרך, זו הידיעה שלא משנה מה יקרה בדרך הזו – אני יודעת לנווט. גם כשאין תכנון ברור, גם כשהמפה משתנה כל רגע, גם כשיש ערפל, גם כשצריך לשנות כיוון תוך כדי תנועה.
אז אני לא מצפה שהשנה הבאה תהיה מושלמת, מטורפת, מדהימה, השנה שתביא איתה את פריצת הדרך שלא ידעתי שחיכיתי לה. אני מצפה ומקווה שהיא פשוט תהיה אפשרית. תקופת חיים כזו שגרתית וסבירה, שמאפשרת לחיות. לעבוד. ליצור. לצמוח. אמן ואמן.

2026, תהיי טובה.
#התחלנו.