תראו, אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה. אני פשוט לא רוצה.

כן כן, יש לאופי שלי נטייה אובססיבית מסוימת, וכשאני "נתקעת" על משהו – לרוב זה יהיה ספר, הצגה או דיסק (עדיין משתמשים במילה הזו?) – אני לוקחת את זה לקצה.

אז לפני כמה שבועות צפיתי סוף סוף ב"המילטון", אחרי שנים ששמעתי מכל כיוון את המשפט "את חייבת לראות את זה". ומה אני אגיד – כולם צדקו.

אלכסנדר המילטון היה מהאבות המייסדים של ארצות הברית, וסיפור החיים שלו הפך ל"המילטון" – המחזמר. אבל רגע: תמחקו מהראש את רוב מה שצץ שם ברגע שהעיניים פגשו את המילה "מחזמר", כי "המילטון" לא דומה לשום דבר אחר שאני ראיתי, בעולם מחזות הזמר ובכלל.

מדובר בתופעה, בעולם שלם שאפשר לצלול לתוכו – וזה בדיוק מה שאני עושה בשבועות האחרונים.
כמו כמעט כל מה שאני פוגשת בחיים, גם "המילטון" התקשר לי ישירות לעולמות שאני מבלה בהם את רוב זמני: עסקים, נשמה, אוטומציה והתייעלות.
אז הנה כמה דברים שלמדתי.

1. בסוף הכל זה רגשות.

להמילטון היו באמת חיים משוגעים. סיפור החיים שלו חופף לסיפור ההקמה של ארצות הברית, וההשפעה במקרה הזה היא הדדית: לא פחות ממה שאמריקה השפיעה על המילטון, המילטון השפיע על אמריקה. ועדיין, עם כל המלחמות והפוליטיקות והתככים והחוקים והשמות הגדולים שמככבים כדמויות במחזמר הזה (היי ג'ורג' וושינגטון ותומאס ג'פרסון), ועם כמה שהסיפור גדוש בכל אלו – הרגעים שבאמת תופסים את הקרביים ומכניסים אותך לתוך הסיפור הם אלו שקשורים ברגש. אהבה, כעס, קנאה, פחד, תסכול – כולם אורחי כבוד בסיפור, שיר אחרי שיר אחרי שיר.

פעם, כשזה עוד היה באופנה, רציתי לפתוח עמוד וידויים (זוכרים שהיה טרנד כזה?), שייקרא "רגשות בעסקים". דמיינתי שזה יהיה המקום לפרוק את כל הרגשות הרבים שעלו בי בהתנסויות הראשונות שלי כבעלת עסק, והנחתי שלעוד אנשים ונשים יהיה מה להגיד בהקשר הזה. הסיבה שרציתי פלטפורמה לכתוב בה על זה באנונימיות, היא שחשבתי שאין לרגשות מקום בעולם החדש שנכנסתי אליו. חשבתי שכל עוד הכובע של בעלת העסק נמצא על הראש שלי, אני תמיד צריכה להיות מיכל היודעת והחזקה והמקצועית והחיובית. 

היום אני כבר חושבת קצת אחרת. אי אפשר לשים את כל מה שעובר עליי בצד וללבוש מסכה. אני מי שאני – על הטוב ועל הפחות טוב, וכל המי שאני הזאת – כולה באה יחד איתי לעסק. עם השנים, לאט לאט אני לומדת יותר להרשות לעצמי להקשיב למה שאני מרגישה, ובמקרים מסוימים גם לשתף – קולגות, לקוחות, או את העולם.

אני שומעת לאחרונה הרבה ראיונות ופודקאסטים עם לין-מנואל מירנדה (הגאון!), שכתב את המחזמר וגם כיכב בתפקיד הראשי בהפקה המקורית. אחד המשפטים שהוא חוזר עליהם שוב ושוב היה שחלק משמעותי מההתבגרות שלו הייתה ההבנה שהגיע הזמן לעשות שלום עם כל החלקים של הזהות ושל האישיות ושל מי שהוא, ויותר מזה – להביא את כולם לתוך מה שהוא עושה. הוא עשה את זה עם "In the heights", המחזמר שהוא כתב לפני "המילטון" שבו הוא הציג את החיים בשכונת המהגרים שבה הוא גדל בניו יורק. והוא עשה את זה בשתי ההפקות הללו בעצם ההחלטה להביא אל הבמה שחקנים שחורים והיספאנים ששרים ראפ והיפ הופ – לא בדיוק חומר קלאסי לברודווי. 

ואם לחזור למקומם של רגשות בעסקים: היום אני מבינה יותר ויותר עד כמה לרגשות יש קשר ישיר לעולם העבודה בכלל, ולעולם העסקי בפרט. איך אני מרגישה כשאני מתחילה עוד יום בעסק שלי? רגועה או מתוחה? מוצפת או ממוקדת? איך הלקוחות מרגישים באינטראקציה איתי? אי אפשר באמת לנתק בין השניים, למרות שעסקים ורגשות לא נשמעים כמו עולמות חופפים במיוחד.

כי בסוף, בדיוק כמו שקרה לי כשראיתי את המחזמר, מה שמחבר אנשים אליי – או מרחיק אותם – זה הדבר הזה שרוחש להם בבטן. הרגש. האנושיות. הנשמה. מי שאני ומי שהם, והנקודות שבהן העולמות האלה מתחברים.

2. ליצור. לעשות. להפוך רעיונות למציאות, ולא לפחד אם זה לוקח הרבה זמן.

מהרגע שהמילים הראשונות של השיר הראשון נכתבו ועד ש"המילטון" עלה על הבמה והתפוצץ כלהיט מטורף, עברו איזה 7-8 שנים של עבודה. באחד הפודקאסטים ששמעתי, המראיין שאל את מירנדה אם היה רגע מסוים שבו הוא אמר לעצמו: "הנה, הגעתי לאן שרציתי". ומירנדה, שהיה יכול לבחור די הרבה רגעים לדבר עליהם (נגיד, זכייה בכל הפרסים האפשריים בערך – טוני, אמי, גראמי – יו ניים איט), אמר שמבחינתו זה היה הרגע שבו הם סיימו להופיע בפעם הראשונה מול קהל. הוא רצה שהמחזמר יצליח, כמובן, ושמח מאד כשזה קרה, אבל הנקודה הקריטית מבחינתו הייתה שהדבר שהוא חלם ועבד עליו כל כך הרבה זמן – הפך למציאות בעולם, וכבר לא היה קיים רק בראש שלו.  

הכוח הזה של להפוך רעיונות לדברים שיש להם קיום בעולם, הוא כוח שאני מרגישה שרק לאחרונה אני מתחילה לגלות אותו. היכולת לקחת משהו שהיה קיים רק בראש שלי – ולהפוך אותו למשהו קיים, בלי שום תלות במה שיקרה או לא יקרה איתו אחר כך – זה דרייב מדהים.

להמילטון היה את הדרייב הזה. הוא שינה את החיים שלו מקצה לקצה בזכות היכולת שלו ליצור דברים בעולם, וגם ברא באמצעותה כל מיני דברים פעוטים, כמו למשל המערכת הפיננסית של ארצות הברית. גם למירנדה יש את הדרייב הזה. הוא בורא בזכותו יצירות שמשנות את העולם ואת החיים של הרבה אנשים ונשים.

והאמת היא, שלכל אחד ואחת מאיתנו יש את הדרייב הזה. רק צריך לתת לו את המקום הנכון ואת התנאים הנכונים כדי להתממש.

3. למילים יש כוח אינסופי. וזה נפלא אבל גם מסוכן.

מירנדה מדבר הרבה על זה שמה שכל כך משך אותו בסיפור של המילטון, וגרם לו להגיע מלכתחילה למחשבה המופרכת שמחזמר בסגנון ראפ והיפ-הופ זה הז'אנר המתאים לספר את הסיפור הזה, זו העובדה שהמילטון "כתב את דרכו החוצה" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: "Wrote his way out") מנסיבות החיים הקשות שהוא נולד לתוכן. המילטון היה אדם כותב לכל אורך חייו, והכתיבה שלו הצילה אותו לא פעם ועזרה לו להתקדם להישגים מדהימים – אבל היא גם זו שגרמה למפלה שלו, במובן מסוים (בלי ספוילרים. כאילו, הכל כבר קרה ומופיע בוויקיפדיה, אבל לדעתי עדיף להגיע לצפייה ראשונה בלי לדעת מראש מה הסוף).

היכולת לקחת מילים ולברוא מהן עולמות, להשתמש בטקסט כדי לעשות שינוי במציאות, זו אחת התמות הכי משמעותיות במחזמר – גם בתוכן שלו וגם בצורה שלו. למירנדה יש יכולת דומה ליכולת של המילטון מהבחינה הזו, ולא פלא שהוא בחר דווקא באב המייסד הספציפי הזה כדמות לבסס עליה את היצירה של חייו: מירנדה עושה בשפה כרצונו, ומצליח ליצור סיפור שאשכרה גורם לי למחות דמעה (שוב ושוב!) על אירועים שהתרחשו בארצות הברית לפני 300 שנה.

זה הכוח של מילים, וזה הכוח של סיפור טוב. אבל הכוח הזה יכול להיות גם בעייתי: צריך לומר שהמילטון עצמו היה דמות לא פשוטה בכלל, הוא גרם לאנשים הכי קרובים אליו הרבה סבל ואומללות, ובגדול לא בטוחה שהייתי רוצה אותו בתור חבר. גם דמויות אחרות בסיפור הזה עשו לא מעט דברים בעייתיים, אבל הסיפור עצמו כל כך חזק שאת מוצאת את עצמך מתחברת לדמויות ומזדהה איתן, גם כשהן פוגעות באחרים, פועלות באופן לא מוסרי או סתם עושות שטויות.

ליכולת לספר סיפור, לשכנע ולסחוף, לא תמיד יש משהו טוב שעומד מאחוריה. זה שיש בעל עסק מסוים שיודע לכתוב היטב ולשאוב אותך פנימה (או לחילופין: משלם למישהו כדי שיעשה את זה), הרי לא מעיד בהכרח על האיכות של המוצר או השירות שמאחורי המילים, נכון?

בתור לקוחה פוטנציאלית יוצא לי לתהות על זה הרבה. אמנם לרוב יש אקוויוולנטיות בין רמת השיווק לבין מה שהמילים מנסות למכור, אבל כמו שכולנו כנראה חווינו מתי שהוא – זה ממש לא הרמטי. ובתור בעלת עסק, לפעמים אני חוששת מליצור אשליה כזו בשיווק שלי. אני יודעת שיש לי כישרון למילים, אני יודעת שיש כוח בכתיבה שלי, ולא מעט עולה אצלי איזה פחד שלא יהיה לזה מספיק כיסוי. 

נגיד, כשיצאתי לדרך עם הקורס שלי ללימוד אוטומציה, פתאום רגע לפני הפתיחה חששתי שאולי יש מי שהשתכנע להירשם רק בגלל משהו מסוים שכתבתי בדף הנחיתה או בפוסטים, ואולי בפועל הקורס לא מתאים לו/לה, או סתם לא מספיק טוב. זה מקרה קלאסי של תסמונת המתחזה, עם מקרה פרטי של הפחד מהעוצמה שבמילים.

אותי זה לוקח למקום של להמשיך לעבוד קשה ולעשות את מה שאני עושה הכי טוב שאפשר כדי שיהיה כיסוי למילים, וגם נותן תזכורת חשובה לכוח שיש למילים ולסיפורים לבנות גשר ביני לבין העולם. בדיוק כמו שאני עושה ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת את הפוסט הזה.