1. משום זה עדיין מפתיע אותי כל פעם מחדש:
א. לא הכל בשליטתי,
ב. יש דברים שכל ההחלטות שבעולם לא יעזרו ליצור (או למנוע).
טוב, אני לא מחדשת לאף אחד כלום,
בטח לא אחרי הכאפה המצלצלת הכללית שהיא החודשים האחרונים.
אבל אם יורשה לי רגע לחזור לצרות הרגילות של החיים:
המילים האלה מוקלדות בשעת ערב מאוחרת, עייפה ועצבנית,
אחרי יום עמוס תסכולים, ויותר מדי דברים שנשברו והתפרקו ובאופן כללי לא עבדו כמו שהייתי צריכה.
תכננתי לכתוב את הפוסט שמחה ורעננה במהלך הבוקר,
והנה ה-1.1 עוד שנייה חומק לי מבין הידיים ורק עכשיו אני מתיישבת לכתוב.
צרות עולם ראשון כרגע, אני יודעת.
אבל אני משאירה את כל הסעיף הזה רק כדי להגיד שתמיד מועיל להיזכר – והרשו לי רגע לצטט:
"I am the one thing in life I can control".
(מי מזהה את מקור-הציטוט-כלומר-האובססיה-שלי בימים אלו? מתי שהוא עוד אכתוב על זה באריכות).
התגובות שלי, הפעולות שלי, המחשבות שלי –
זה המקסימום שיש לי שליטה עליו.
או לפחות: כדאי שתהיה.

2. ובאותה נשימה: יש דברים שאשכרה אפשר לברוא ע"י החלטה.
אתמול, ב-31 לדצמבר, קיבלתי פתאום מייל מתוזמן ממיכל של לפני כמה חודשים.
היה כתוב בו ככה:
"קורס אוטומציה למתחילים – יש דף נחיתה באוויר?"
שכחתי לגמרי מהמייל הזה, שכתבתי ותזמנתי באחד המפגשים של קבוצת "חברות לעבודה" של שלומית לפיד.
המשימה שקיבלנו באותו מפגש הייתה:
לכתוב רצון אחד שיש לי לגבי העסק עד סוף השנה האזרחית, ולשלוח לעצמי במייל את הרצון הזה כדי לבדוק בבוא העת האם המטרה הושגה.
ובכן, לא רק שיש דף נחיתה באוויר, אלא שמחזור ראשון של הקורס יוצא לדרך ממש מחר בבוקר,
עם חבורת נרשמים/ות מרגשת ומתרגשת.
אני מסתכלת על המילים האלה ולא מאמינה לעצמי.
הקורס הזה זו חתיכת הגשמת חלום ומשהו שקיוויתי לעשות הרבה זמן.
והנה, בזכות אותה החלטה לפני כמה חודשים, זה באמת קורה. מחר.
זה דרש הרבה זמן והרבה עבודה והרבה החלטות בכל מיני גדלים, ולקחת חלום ולפרק אותו לחלקים קטנים ולהתחיל לסמן עליהם וי אחד-אחד.
אבל מה אני אגיד,
הכוח לברוא דברים בעולם הוא מטורף ואני חושבת שאני רק מתחילה לגלות אותו.
כתבתי "אני מקווה לממש את הכוח הזה יותר השנה" ואז מחקתי, ואני כותבת במקום זה:
"אני מתכוונת לממש את הכוח הזה יותר השנה".
אמן.

3. או בקיצור: לעשות.
לעשות לעשות לעשות.
למרות ההיסוס. למרות הפחד.
ותאמינו לי שיש שפע משניהם וגם מעוד כמה חברים טובים שלהם.
אני פותחת מחר קורס ומוצאת את עצמי משקשקת:
אולי לא יהיה טוב? אולי יתאכזבו? אולי יהיה ממש גרוע?
נדמה לי שזו הייתה רונית כפיר שממנה שמעתי את המטאפורה הזו פעם:
אני מרשה לפחד שלי להצטרף לנסיעה, אבל אני לא מרשה לו להיות הנהג.
מותר לחלום ומותר להיכשל ומותר לטעות ומותר לפשל. בחיי שמותר!
אבל: לעשות.
"You don't get a win unless you play in the game. You get love for it, you get hate for it, you get nothing if you wait for it"
(נו מי כבר מגלה מאיפה הציטוטים? בלי גוגל!)

4. גילוי גדול שלי מהשבועות האחרונים הוא לנצל זמנים של המתנה.
בגלל היותי אדם מקובע ומאורגן – יש שיאמרו מדי – מצאתי שהרבה פעמים אני מחכה ל"דבר הבא בלו"ז",
ובינתיים עוברות דקות יקרות שהיו יכולות להיות מלאות בעשייה שממילא תצטרך לקרות מתי שהוא,
ויש מצב שהכמה דקות האלה הן בדיוק מה שייתן לה מענה.
זה נכון גם בעסק – כשאני למשל מחכה לתשובה מלקוחה על משהו, ובינתיים עד שהיא תענה אני גוללת את הפיד והופ הלכה לה חצי שעה שממש הייתה יכולה להיות מנוצלת למשימות חשובות אחרות.
וזה נכון גם בבית – כשבמקום לחכות שהילדים יסיימו להתארגן בבוקר כדי לצאת איתם, למשל, אני יכולה כבר להכניס מכונת כביסה או לטאטא את הרצפה ולחסוך לעצמי את זה מהמשך היום.
אני מתענגת על ה"מיקרו זמנים" האלה ועל ההצלחות הקטנות שיש לי לסגור פינות בעזרתם,
בעיקר מאחר שבאוטומט (ראית מה עשיתי פה?) לא הייתי רואה בכלל את ההזדמנויות האלה עד לא מזמן, ולא הבנתי איך ומתי אני אמורה להספיק הכל.
אז בתקופה האחרונה למדתי שלפעמים אפשר להספיק הרבה מאד במעט מאד.
תחושת שליטה (נו מה) והצלחה במקומות שפעם הייתי מפספסת – ולו לרגעים – מבחינתי זה חתיכת עוגן והישג בזמנים מטלטלים כמו התקופה שעוברת עלינו כרגע.
אני רוצה להודות לתקופה הקשה הזו על שלימדה אותי את זה.

5. ויחד עם זאת, באותה נשימה ממש: השנה למדתי לנוח.
אין כל כך ברירה כשאת מתחילה את השנה עם תינוק בן פחות מחודשיים,
וגם כשנדמה לך שתספיקי היום א' ב' וג' וד',
הערב מגיע ואת מגלה שאפילו לא' לא הגעת – וגם ללכת לשירותים היה בגדר ציפייה מוגזמת.
כבר בסיכום השנה שעברה כתבתי שלמדתי ש"אפשר קצת לנוח",
אבל אז כתבתי בהקשר של התחרות (או אי התחרות) ביני לבין קולגות.
השנה גיליתי את זה בהרבה מובנים נוספים.
אני וורקוהולית (עוד על זה בסעיף הבא). כשאני במוד עבודה, קשה לי – פיזית – לעצור ולנוח.
אבל היה רגע השנה, אחרי שהצלחתי סוף סוף להגיש את העבודה האקדמית האחרונה שעוד השלמתי מהשנה שלפני (הכל נדחה והתעכב מלא מלא בגלל שנת האבל),
שהילה (הלא היה הקרצייה מפולניה) אמרה לי:
עכשיו את עוצרת הכל והולכת לנוח.
אמרתי שאני רק מסיימת עוד כמה דברים והיא אמרה לי: לא. עכשיו.
עכשיו רק לעצור הכל, וללכת לנוח, לחגוג ולהנות מהחופש שהרווחתי בעמל רב.
תמיד יהיה עוד מה לעשות. תמיד יהיה עוד מה להספיק.
עד עכשיו המסקנה שלי הייתה שזה אומר שאי אפשר לעצור ולנוח.
עכשיו המסקנה שלי הפוכה: זו בדיוק הסיבה שברגע המתאים הדבר החשוב ביותר הוא לעצור. ולנוח.

6. השנה הבנתי באופן סופי שאני מכורה.
מכורה לכל מיני דברים, וביניהם: לעבודה.
בערך מאז שאני עובדת (גיל 15 ככה) – אני אוהבת לעבוד.
עבודה היא המקום הקל שלי, היא המקום שבו אני פורחת.
ולכן היא גם הרבה פעמים שביל הבריחה מכל מה שלא הולך לי קל.
נגיד, לטפל בעצמי.
נגיד, להיות אמא.
נגיד, להתמודד עם מציאות קשה מסביב.
אז מצד אחד אני מרשה לעצמי גם להגיד תודה על כך שזה (בין השאר) התפקיד של עבודה בחיים שלי, ויודעת שזה לא מובן מאליו בכלל ויש לא מעט שבשבילם/ן העבודה היא הדבר שממנו צריך לברוח.
ומצד שני אני גם מכירה בזה שהרבה פעמים, בשבילי, לרוץ לעבודה או לחשוב שאני צריכה לשבת "רק עוד איזה שעה להספיק כמה דברים" – זו בעצם בריחה.
אז השנה גיליתי שלשים לעצמי גבולות בדבר הזה זה סופר חשוב, וכבר תקופה שאני מתרגלת סגירה כמו שצריך של יום עבודה, בשעה קבועה ובטקס קבוע: ניקוי שולחן והודיה על מה שעשיתי היום, תכנון קצר של מה אעשה מחר, ואז – דפדפן סגור, פלאפון במגירה, ראש נקי וגם (לפחות קצת יותר) מוכנות להתמודד עם כל מה שאני בורחת מפניו.

7. לא להפסיק ללמוד.
נו זה לא באמת חדש לי, אני אישה לומדת שממש היום התחילה עוד שנה בתואר שני שלכאורה לא מועיל לה בכלום.
אבל אני מתכוונת שהשנה גיליתי עד כמה הלימוד הכי קטן – ולכאורה מקרי או סתמי – יכול להיות משמעותי לחוויית החיים שלי.
למדתי לאחרונה כמה קורסים דיגיטליים בנושא של ניהול עצמי וניהול משימות, תחום שאני בסך הכל לא רעה בו בעצמי,
וגיליתי שתמיד יש איפה להשתפר ולשפר, או פשוט – להתפתח.
גם אם במנות קטנות. יש להן השפעה בסוף על התמונה הגדולה.
ובתור אישה מלמדת, אני מבינה שאם אני מחברת כמה מהסעיפים הקודמים פה יוצא ש: למרות שלא הכל בשליטתי (1) אני צריכה להמשיך ליצור ולעשות (2 ו-3), למצות הרבה ממעט (4) ולדעת את גבולותיי (5 ו-6).
זה נגיד קצת מרגיע אותי לקראת פתיחת הקורס מחר ובכלל.

8. עברתי עכשיו על הרשימות שכתבתי בשנים קודמות ומסקנתי שלהלן רק התחדדה:
אני מתבגרת.
אין לי הרבה מה להוסיף בסעיף הזה, אבל השנה ממש גיליתי שאני מתבגרת.
כלומר נעשית מבוגרת.
קטעים, הא?

9. זו השנה הרביעית שאני כותבת את רשימת הסיכום הזו.
בשנים האלו הספקתי לעבור, בין היתר:
הקמת עסק
קורונה וסגרים ובידודים
עזיבת ההוראה ומעבר לעצמאות 100%
שנתיים לימודים לתואר שני (השנה אסיים אינשאללה)
שנת אבל על אח שלי
לידה של ילד שלישי
מלחמה
ואלו רק האירועים המז'וריים.
מה שמחזיר אותי לסעיף 1.
וגם למסקנה שאפשר לעבור הרבה דברים בחיים ולצאת בצד השני, ובכן, די בסדר.
לא את הכל. לא מתיימרת לדעת איך אפשר לעבור כל מיני דברים שאחרים/ות נאלצו לעבור בשנה הזו ובכלל.
ועדיין: החיים חזקים מהכל באופן קלישאתי ומשונה וחזק.
איזה פלא.
"Look around, look around at how lucky we are to be alive right now" – כן, גם עכשיו.
(נו?)

10. בפוסט של לפני שנתיים כתבתי רשימת חלומות חלקית כזו:
להתארח בפודקאסט, להעביר הרצאה פרונטלית על אוטומציה, לעשות וובינרים, ללמד אוטומציה במסגרת קבועה, לפתח מוצרי מדף.
ו – וואלה, גיליתי עכשיו שאני די קרובה לממש כמה וכמה חלומות ברשימה הזו, ומנסה גם לגבש כמה חדשים.
בינתיים, יש חלום אחד משמעותי שהוא היחיד ברשימה שלא התקרבתי אליו בכלל,
ומדובר בפורמט שאני אוהבת ומשתוקקת להתנסות ב-להיות מהצד השני שלו.
אז אם יש פה פודקאסטר/ית בקהל שרוצה להרים את הכפפה ולהזמין אותי לאיזה פרק:
"I am not throwing away my shot!"
(עכשיו זה כבר צריך להיות ברור ואם לא אז אני מרשה גוגל)

2024, וואלה אחרי החודשים האחרונים כבר אין לי ציפיות גדולות,
הלוואי תהיי שפויה יותר מקודמתך ותביאי איתך שלווה, מזור ונחמה לכל מי שצמא/ה להם 🙏