1. אין כמו להיות עצמאית 100%. באמת. זה איום ונורא לפעמים. וזה מדהים.

ואומרת את זה אני, אחרי הצהרות חזור והצהר לאורך השנים שאני 

לא

רוצה

להיות

עצמאית.

לא רוצה. לא רוצה. לא רוצההההההה.

מאז שהגעתי לגיל שבו חוקי לקבל תלוש (וגם לפני בתכל'ס) – אני עובדת. אבל תמיד כשכירה.

וזה ממש כיף לקבל בסוף כל חודש את הדף הזה שמוכיח שמישהו אחר החליט להעביר לי כסף.

אבל האמת היא שזה כיף הרבה יותר גדול להיות זו שמעבירה את הכסף לעצמי בעצמי.

יש במצב הזה הרבה יתרונות והרבה חסרונות שתקצר היריעה כרגע מלפרט את כולם, אבל בגדול:

זה מדהים.

2. יש משהו במוכנות הזו להגיד: זה מה שאני עושה, וזהו –

שמפחיד אותי.

כמעט תמיד התפרנסתי *לפחות* משני דברים במקביל.

נו, מסוכן לשים את כל הביצים בסל אחד וכל זה.

אבל אם זה סל מספיק טוב, אז למה לא בעצם?

אני מבינה שיש פה הזדמנות להרחיב את הסל הזה, להגדיל אותו, לחזק אותו, להשקיע בו את כל כולי,

ולהיווכח כל חודש מחדש שהוא בהחלט יכול לשאת באחריות הזו. 

וגם אני.

3. בה בעת, העובדה שזה מקור הפרנסה היחיד שלי ממש לא אומרת בהכרח שזה הדבר היחיד שאני עושה.

בשנה האחרונה יצא לי לפגוש עצמאיות שהעסק הוא כל חייהן,

כמו גם כאלה שמנצלות את החופש שחיי העצמאות נותנים כדי לעשות גם מיליון דברים אחרים.

התחלתי תואר שני השנה.

לכאורה – סתם העמסתי על עצמי, ובשביל מה?

בחרתי בתחום לימודים שאין לו שום קשר לעבודה שלי והוא לא מועיל לה בשום צורה.

אם הייתי עדיין מורה, תואר שני היה מעניק לי העלאה בשכר.

בתור עצמאית – לכאורה אין בו שום תועלת.

אבל יש בו המון תועלת עבורי:

הלימודים מרחיבים את העולם שלי, נותנים לי אוויר לנשימה, מפגישים אותי עם ידע חדש ועם א/נשים חדשים/ות, מכריחים אותי לצאת מהבית (לפחות עד המעבר לזום הארור), וכן – גם גורמים לזה שהעסק לא יהיה הדבר היחיד בחיים שלי.

כי אם כבר לא לשים את כל הביצים בסל אחד, בעיניי זה רלוונטי דווקא לסל הנפשי-רגשי.

אם כל החיים שלי זה העסק, אז כל פספוס/כישלון/קריסה בהקשר של העסק – ימוטטו אותי.

אם יש לי עוד מישורי חיים להתקיים בהם במקביל – יש לי עוד עוגנים לשמור על עצמי ועל הטוב שלי.

4. המוכנות להגיד – זה מה שאני עושה *עכשיו*.

גם היא חשובה.

לא לברוח ממחשבות על העתיד, אבל גם לא להתחייב על כלום.

אני מקווה להיות פה עוד שנה ועוד שנתיים ולהמשיך את מה שאני עושה עכשיו.

אבל אפשר גם להיות במה שאני עושה עכשיו, וזהו.

החיים ארוכים (אינשאללה) והפתעות יכולות לקרות. מי כמוני יודעת.

5. ובכלל, לא הכל צריך לקרות עכשיו.

אני מזכירה לעצמי את הנקודה הזו אחת לכמה ימים.

במונחי הביזנס, העסק שלי ממש תינוק.

תינוק די מפותח, ובכל זאת – הוא פחות משנתיים בעולם.

אז כשעולה לי איזה חלושעס מכל מיני דברים שהייתי רוצה ואני עוד לא רואה איך לגרום להם לקרות,

או כשאני מתבאסת על מה שלא הצלחתי, לא הספקתי, לא עשיתי – 

על כלללל מה שאני לא יודעת איך ומה ולמה והאם –

אני משתדלת לנשום עמוק ומוסיפה מילה קטנה אך חשובה:

(עוד) לא הצלחתי, (עוד) לא הספקתי, (עוד) לא עשיתי.

(עוד) לא יודעת איך ומה ולמה והאם.

לא הכל צריך לקרות עכשיו.

יש זמן.

6. ובכל זאת, אם אני רוצה שמשהו יקרה ואני לא מצליחה לגרום לו לקרות עכשיו –

כדאי לזרוע זרעים.

הרבה יותר קל להמשיך משהו שכבר הותחל, ולו במעט.

אז כשעולה רעיון – לכתוב אותו.

כשמבצבצת משאלה – לתעד אותה.

כשמתחשק איזה שיתוף פעולה – לשלוח מייל ראשוני, אפילו אם כרגע לא ייצא מזה כלום עדיין.

לפעמים זורעים זרע קטן ומתפלאים לגלות כמה חודשים אחר כך שפתאום צמח מזה משהו,

רק בזכות זה שפתחנו לו פתח ונתנו אפשרות.

ככה כתבתי מדריך על אוטומציה השנה, אחרי שחודשים פנטזתי לעשות משהו כזה.

ככה הקמתי ניוזלטר בערב אחד, אחרי שחשבתי על הרעיון וניסיתי לפצח אותו בערך מאז שהעסק נולד.

ככה אני מקווה להמשיך ולהגשים עוד כמה חלומות השנה ובשנים שיבואו אחריה.

(רשימה חלקית: להתארח בפודקאסט, להעביר הרצאה פרונטלית על אוטומציה, לעשות וובינרים, ללמד אוטומציה במסגרת קבועה, לפתח מוצרי מדף)

בעזרת השם.

ושוב: לא הכל צריך לקרות עכשיו. תהיה רשימה כזו גם בשנה הבאה.

תמיד אפשר להתפתח, ללמוד ולעשות עוד ועוד.

תודה לאל.

7. "אל תמנע(י) טוב מבעליו".

אם יש לי מה לתת – חשוב להוציא אותו לפועל.

אם יש לי איך לעזור למישהו/י – כדאי לספר את זה לו/ה ולעולם.

אין מה להקטין את עצמי, להצטנע, להתבייש. זה לא מועיל לאף אחד.

אם יש לי מילה טובה לומר – חשוב לומר אותה.

אם יש לי הערות שיכולות לעזור למישהו/י להשתפר – חשוב לומר גם אותן.

כשאני יותר מדי עסוקה בעצמי (מה יגידו? מה יחשבו עליי? ואם לא ירצו את מה שיש לי לתת?) –

אני לא רוצה לעשות כלום. זה משתק.

כשאני חושבת על מי שבצד השני –

אני רוצה לעשות ולתת עוד ועוד.

לא למנוע טוב מבעליו.

העולם הזה צריך עוד נדיבות, עוד עדינות, עוד לב פתוח, עוד עשייה מבורכת,

לכל אחד ואחת מאיתנו יש מה לתת לכל כך הרבה א/נשים אחרים/ות אי שם,

באיזו רשות נשמור את זה לעצמנו?

8. א/נשים זה הדבר הכי חשוב.

חלק מהפריבילגיות של להיות עצמאית זו היכולת לבחור עם מי לעבוד – ועם מי לא.

אז יצא לי השנה לעבוד עם כמה לקוחות נפלאים ונפלאות ממש (אתם/ן יודעים/ות מי אתם/ן 🧡), 

מאחלת לעצמי עוד כאלה.

באמת, לעבוד עם א/נשים טובים/ות זה הדבר שהכי מרחיב את הלב בעולם.

ואני משתדלת להזכיר לעצמי שוב ושוב שאם משהו בשיחה הראשונית לא זורם לי, 

אם מהבהבת שם איזו נורת אזהרה –

כדאי מאד להקשיב לה.

לצערי אני עדיין סוחבת טראומות מכמה נורות אזהרה שלא הייתי מספיק קשובה אליהן בתחילת הדרך.

הבטן יודעת הכי טוב.

אינטראקציה עם לקוחות יכולה להיות תענוג בלתי נגמר, ממש מקור לאנרגיה ולחיים.

ובאותה מידה, אינטראקציה עם מי שמאתגר/ת את כל מה שאני מאמינה בו –

יכולה לשבת כמו אבן על הלב גם חודשים אחר כך.

אין שום סיבה שזה יהיה ככה.

חשוב לבחור נכון.

9. באותו עניין: בכל פעם שעולה תחושה של "אוי, לא נעים לי ל…"

אני מזכירה לעצמי לחשוב מיד על האלטרנטיבה ואילו השלכות עשויות להיות לה.

האם אז יהיה לי נעים?

בסבירות גבוהה שאפילו פחות.

אז כשיש לקוח שמראש נראה לי שלא כדאי שנעבוד יחד – לא נעים, אבל עדיף לגמור את זה לפני שנתחיל.

וכשפרויקט חורג מהתקציב שהוגדר לו, במקום לעבוד שעות נוספות ולספוג את זה – לא נעים, אבל עדיף לתווך את זה ללקוח/ה כדי שנחליט יחד איך להתקדם.

וכשמישהו קובע איתי שעת הדרכה ואנחנו כבר לקראת הסוף אבל הוא שואל עוד ועוד שאלות – לא נעים, אבל צריך לשים גבול ולהציע בשמחה לקבוע סשן נוסף.

זו אחריות שלי לשמור על עצמי, על הגבולות שלי ועל הטוב שלי.

עדיף קצת "לא נעים" עכשיו מהרבה "לא נעים" אחר כך.

10. להגיד הרבה כן. 

גם לעצמי, וגם לאחרים.

נדיבות זה חשוב. הרפתקנות יכולה להוביל למקומות נהדרים. הצעה קטנה ממישהו יכולה לפתוח דלת לעולם חדש ומופלא. לכן חשוב להגיד כן.

אבל גם:

להגיד הרבה לא.

גם לעצמי, וגם לאחרים.

כי לפעמים נראה לי שלשבת רק עוד שעה בערב כדי לגמור איזה פרויקט זה מה שיעזור לי – אבל אני אסיים את הערב עייפה ועצבנית כי לא באמת רציתי לעבוד עכשיו.

ולפעמים אני אמצא את עצמי בפגישה בשעה שלא באמת נוחה לי רק כי לא מצאנו זמן אחר והיה נראה לי שזה יסתדר, אבל בפועל זה ממש לא מסתדר וכל היום השתבש לי בגלל שיקולי לו"ז לא טובים.

ולפעמים אני אגיד כן להצעה שלא באמת רציתי להיענות לה כרגע, בגלל אותו "לא נעים" שהזכרתי או מסיבות אחרות, ואני רק אצטער על זה ואכעס על עצמי של לפני שבוע על כך שלא אמרתי לא.

העסק שלי הוא אני. וגם כשנדמה לי שאני לא יודעת כלום, הבטן יודעת הכי טוב.

כדאי להקשיב לה.

ובכן, החיים עמוסים.

אז לפעמים דברים יחכו, יידחו, או לא יקרו בכלל.

אבל לסיכום כזה יש ערך גם כשהוא מתפרסם באיחור של שבוע וקצת, נכון?

מוטב מאוחר מלעולם לא – זו לא סתם קלישאה. 

בהרבה מקרים זה נכון, וחבל לוותר רק בגלל מומנטום שהתפספס.

2022, את פה כבר שבוע וקצת ואני מודה שהתחלנו לא משהו, אבל אני מאמינה בך.

תביאי מלא מלא טוב, עד בלי די, ובריאות 🧡