1. הרבה דברים יכולים לקרות תוך שנה.

נגיד, ילד.

שלפני שנה עוד לא היה כלום ועכשיו הוא כבר כאן, חי ונושם, מאיר את ימיי ומעיר את לילותיי.

מדובר באירוע שניתק אותי מהלו"ז של העולם עד כדי כך שרק היום קלטתי שבאמת הגיע ה-1.1 ומן הראוי לסכם שנה כמיטב מסורת האינטרנט.

לכאורה, מה הקשר של הסעיף הזה לסיכום שנה עסקית?

אבל אני זה העסק. 

ולקטנצ'יק הזה הייתה המון השפעה על איך שהשנה שלי נראתה, בין השאר – גם ברמה העסקית. ברור.

ובאמת, הרבה דברים יכולים לקרות תוך שנה.

אזכיר בהמשך עוד כמה מהם.

2. אני זה העסק, אבל העסק הוא לא אני.

יש בי עוד הרבה, וזה בסדר. 

מה בסדר. זה מעולה!

אני שמחה על האפשרות לבטא את עצמי דרך הדבר הזה,

ומקפידה תמיד לפתח במקביל גם חלקים אחרים שלא קשורים לעסק בכלל.

הייתי השנה גם אמא, ובת זוג, ואחות, וחברה, וסטודנטית, ושכנה, ושחקנית(!), ועוד ועוד טייטלים והקשרים ששמרו על השפיות שלי.

וגם עכשיו כשאני לא all in בענייני העסק, הלב במקום אחר והמוח חצי מתפקד,

אני שמחה על זה כל כך.

ההקשרים הנוספים האלה מאפשרים לעסק לתפוס את המקום המכובד שלו בחיים שלי –

אבל לא להשתלט על כל המרחב.

3. אני המשאב הכי חשוב של העסק.

לכן להשקיע בעצמי זו משימה קריטית לכל הצדדים.

היו לי השנה לא מעט הוצאות, מוכרות ולא מוכרות, לטובת שדרוג חוויית העבודה שלי.

ברמה הפרקטית קניתי שולחן וכיסא חדשים לפינת העבודה, וגם מסך גדול ומקלדת נוחה,

וברמה הלא פרקטית נרכשו מוצרים שכל תפקידם להפוך את פינת העבודה לנעימה ומזמינה יותר, ו/או אותי לשמחה יותר.

גם זה אגב הסתבר כסופר פרקטי בסופו של דבר.

אני צריכה לדאוג שטוב לי. ובתור עצמאית יש לי את הזכות ואת החובה לעשות את זה 24/7.

4. היחס שלי לעסק הוא דינמי ומשתנה.

יש ימים שהוא הפוקוס המרכזי של חיי. יש ימים שפחות.

בתקופת האבל השנה הוא היה עוגן וקרש הצלה.

בתקופה הזו שאחרי הלידה (להבדיל) הוא קצת מעיק עליי, כמו עוד ילד שצריך לגדל במקביל, עם צרכים ורצונות משלו.

אבל משתדלת תמיד לזכור, ובעיקר ברגעים הפחות יפים, שמה שזה לא יהיה שאני מרגישה כרגע, זו רק התחושה עכשיו וזה עוד יכול להשתנות.

שזה נכון אגב לכל דבר בחיים.

5. לפעמים אני ממש חלשה.

לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל השנה שהייתה הגישה לי את החולשה הזו שוב ושוב, על מגש של כסף.

בין אם זה תחילת הריון וחודשים סיוטיים של בחילות,

בין אם זה כי חוויתי אובדן נוראי וכל החיים התהפכו עליי,

ובין אם זה עכשיו, כשאני אחרי לידה והמוח איננו.

וגם בסיטואציות פחות דרמטיות, לפעמים אני פשוט חלשה. או אאוט. או לא מתפקדת. כי החיים.

כעצמאית יש לי את הפריבילגיה להישאר במיטה בימים כאלה בלי לדפוק דין וחשבון לאף אחד מלבד עצמי.

אבל לפעמים אני הבוסית הכי גרועה בעולם, כזו שלא משחררת את העובדת שלה (שזו אני, כן?) לנוח – אפילו שהיא ממש ממש זקוקה לזה.

אז השנה גיליתי בפעם המי יודע כמה שעדיף לאפשר את זה לעצמי מראש, מאשר להעביר איך שהוא יום עבודה כשכל מה שהגוף והנפש שלי מבקשים זה לחזור למיטה.

לצפות מעצמי לתפקד תמיד ולהיות כל הזמן ב-100% תפוקה זה פשוט לא ריאלי. 

יש לי ימים כאלה, ויש ימים שפחות, משלל סיבות.

ברוך השם אני לא מנתחת מוח, ואף אחד עוד לא מת מפרויקט אוטומציה שהתעכב קצת.

מה שמביא אותי ישירות לסעיף הבא.

6. הלקוחות שאני רוצה לתת להם/ן שירות הם/ן אלו שיידעו להכיל את התופעות בסעיף הקודם ולקבל אותן בהבנה.

זה לא תנאי בלעדי, אבל זה בהחלט תנאי משמעותי.

לקוחות שמחפשים/ות בולדוזר, מכונת עבודה משומנת או רובוט – ובכן, אני אינני אף אחד מהדברים האלה.

אני רוצה לקוחות שמחפשים/ות נשמה, אנושיות, לב. מה שבינה מלאכותית לעולם לא תוכל להחליף.

הווייב הזה כל כך הפוך מהכיוון שעולם התעסוקה מכוון אליו, בתחושה שלי.

כל כך הפוך שלפעמים גם אני מתבלבלת.

אז משתדלת לזכור ולהזכיר: 

לפני עובד/ת או בעל/ת עסק, כל אחד/ת מאיתנו הוא/היא קודם כל בן/ת אדם. 

עם חיים, וכאבים, ואתגרים, והתמודדויות – זה בין השאר מה שהופך אותנו לאנושיים/ות.

וכן, זה בא עם מחירים. אבל זו דרכו של עולם.

7. וזה בא גם עם יתרונות.

השנה לראשונה התחלתי לשתף עוד ידיים במה שהולך כאן.

לחלוק את מאחורי הקלעים של הקסם ולעבוד יחד.

זה קשה, זה מאתגר, אני חולת שליטה ולשחרר זה כואב לי פיזית.

אבל הלידה הציבה לי קו פרשת מים, והיה ברור שאין ברירה אלא ללמוד לעשות את זה.

עדיין לא יכולה להגיד שאני ממש יודעת, אבל לאט לאט אני לומדת.

וכאמור, יש לזה גם הרבה יתרונות.

בראש ובראשונה – הבדידות העסקית כבר קצת פחות בודדה.

אפשר לחלוק משימות שאין לי יכולת או רצון להתגבר עליהן לבד.

אפשר להתייעץ ולהתלבט ביחד.

אפשר לבחון איך העסק מתנהג כשאני לא בנוכחות מלאה.

אפשר קצת לשחרר, בחיי. קצת.

8. שיווק יכול להיות עוד משימה, אבל באותה מידה הוא יכול להיות ממש כיף, אם אני זוכרת ש:

א. אף אחד לא מכריח אותי, ואם אני לא רוצה לפרסם כלום – אני יכולה לא לפרסם כלום.

תודה לאל הגעתי למצב שגם אם אני לא מפרסמת – דברים זזים, 

ובכל מקרה זה העסק שלי ואני מחליטה.

ואני רוצה בזה.

ב. אני ממש אוהבת לכתוב, להצטלם, לשתף ולקבל במה, והעסק מבחינתי הוא אפיק נהדר לכל הדברים האלה.

תמיד כיף לקבל פידבקים חיוביים על פוסט או על ניוזלטר, או לראות התראה על תגובה ביוטיוב (זה אשכרה דבר!) ולגלות שסרטון שהעליתי לפני שנה עזר למישהו שאני בכלל לא מכירה.

אז הבטחתי להזכיר עוד כמה דברים שיכולים לקרות תוך שנה: 

ב-2022 התווספו לדף הפייסבוק עוקבים/ות בממוצע של 1 ליום.

היו באתר הזה כ-3,800 ביקורים.

כ-340 איש קראו את המדריך שלי על אוטומציה ונרשמו לניוזלטר.

הסרטונים בערוץ היוטיוב קיבלו כ-8,200 צפיות.

אלליי.

9. גיליתי השנה כמה המבט החוצה מחליש אותי.

העולם זז קדימה כל כך מהר, התחום הזה זז קדימה כל כך מהר.

וזה קשה לי במיוחד עכשיו, להרגיש ולראות איך כל מי שסביבי רץ/ה ומתקדם/ת ואני מחוץ ללופ.

אבל משתדלת להזכיר לעצמי שזו לא תחרות.

שוב, בניגוד למה שהעולם מנסה לשכנע אותנו כל הזמן.

זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, אנחנו לא בתחרות.

בין השאר, כי לכל אחד ואחת יש דברים שלאחרים/ות אין.

ובמקביל לכל מה שאני צריכה לרדוף אחריו ולהתאמץ הרבה כדי להשיג, 

יש את הדברים שבאים לי ממש בקלות ואצל קולגה זו תהיה יריקת דם כל פעם מחדש.

חשוב יותר להתבונן פנימה, ואפשר קצת לנוח.

10. מתוך הרשימה החלקית של החלומות שכתבתי בסוף השנה שעברה – הצלחתי להגשים אחד!

זה מדהים.

אשכרה עמדתי על הבמה בכנס מקצועי של אוטומציה ודיברתי על העסק ועל הקסם שלי. 

והיה תענוג גדול.

גיליתי מחדש עד כמה לתעד חלומות, רצונות או שאיפות יכול להיות לא רק מפחיד, אלא מעודד.

אפשר לחזור אל הרשימה אחרי זמן ולגלות שיש סעיפים שכבר עשיתי או הגשמתי – 

ואז, אין תענוג דופמיני כמו לסמן עליהם וי.

ואלו שעוד לא הגשמתי – 

קודם כל עצם ההתבוננות ברשימה מזכירה לי מה רציתי פעם.

אם זה עדיין רלוונטי, אני מקבלת דרייב להמשיך לשאוף לשם.

ואם לא – ובכן, אני מקבלת את האפשרות למחוק סעיפים מהרשימה (מסתבר שגם זה משחרר אצלי דופמין!).

אז את החלומות האחרים אני עוד מקווה להגשים, אם לא השנה – אולי בשנה הבאה.

בינתיים יש פה תינוק שחלמתי ובאופן פלאי גם זכיתי להגשים, 

ומותר שהשנה הקצב יהיה איטי יותר.

2023, איך כבר הגעת ומאיפה – לא ברור לי, החודשים האחרונים נראים לי כמו עיסת זמן בלתי ניתנת להפרדה או לזיהוי.

אבל הגעת.

אז יאללה, תעשי בי קסמים.