- ידעתי את זה תמיד אבל השנה זה רק התחדד עוד ועוד:
המשאב הכי הכי חשוב ויקר שיש ברשותי הוא הזמן שלי.
לכן אני צריכה לוודא שהוא מלא בכמה שיותר דברים שעושים לי טוב,
וכמה שפחות מהסוג ההפוך. - המשאב השני הכי חשוב ויקר (ובמחסור לפחות כמו זמן, אם לא יותר ממנו) הוא – אנרגיות.
גם כאן, אותה מסקנה:
כמה שיותר אנרגיות שמושקעות בדברים שיחזירו ויצדיקו את ההשקעה.
כמה שפחות מהסוג ההפוך. - גיליתי כמה חשוב ואפקטיבי זה להבין מה אני רוצה ומה לא.
זה נכון להרבה הקשרים, אבל ספציפית בהקשר של העסק – ההבנה הזו עשתה לי פלאים השנה.
לפני 3 חודשים בערך פתחתי מסמך חדש שנקרא:
"מחשבות ומשימות פיתוח עסקי ומינוף".
כתבתי שם בצורה מסודרת את כל הדברים שהייתי רוצה לפתח או לשנות בעסק בחודשים הקרובים,
ובין השאר כתבתי ככה:
"לקחת רק פרויקטים שעונים לפחות לאחד התנאים:
1. מדויק לסוג הפרויקטים שאני רוצה: מערכת ניהול תפעולית ב-AT לעסק בינוני ומעלה
2. פרויקט שמוקדש לו תקציב משמעותי
3. הלקוחות הם אנשים מאד נעימים ונחמדים ואני רוצה לעבוד איתם
4. פוטנציאל אסטרטגי (למשל חברה שעובדת עם ארגונים נוספים ולכן שווה להתחבר איתה)
5. או – אם זה כסף קל (יחסית)"
ולמרבה ההפתעה (או שלא), בחודשים שחלפו מאז, 90% מהלקוחות שסגרו איתי פרויקטים ענו על שלושת התנאים הראשונים.
מיותר לציין שזו ממש לא הייתה תמונת המצב בחודשים שקדמו לכתיבה של המסמך ההוא.
אז וואלה, גיליתי שכשאני מפוקסת על עצמי ועל מה שאני רוצה, המציאות מגיבה לזה.
לא ב-100%, לא תמיד באופן שהתכוונתי, אבל – מגיבה. לגמרי מגיבה.
קסם של ממש. - באותו מסמך, כאמור, הייתה רשימת רעיונות לפיתוח העסק.
מעטים מהם הספיקו לקרות מאז. רובם עדיין לא.
ועכשיו כשאני מסתכלת על מה שכתבתי, אני מבינה שחלקם לא יקרו בכלל, לפחות לא כרגע.
אז גיליתי שמותר לפתח רעיון, לחשוב עליו, אפילו להתלהב ממנו –
ואז לשחרר אותו.
כל מיני סדנאות או קורסים שרציתי ליצור, כיוון שהשקעתי בו המון השנה – לא יקרו בזמן הקרוב.
ההתלהבות קצת פחתה, הפוקוס השתנה, וזה פשוט פחות חשוב לי.
באחד הימים עלה לי רעיון מגניב – לפתוח תוכנית ליווי לאנשי ונשות אוטומציה בתחילת הדרך.
הכנתי שאלון, עשיתי בדיקת היתכנות, ואז דברים אחרים קרו וזה נדחק הצידה.
גם זה לא יקרה כרגע.
היה גם מחזור שלישי לסדנת "סודות הקסם של ניהול עסק" שהיה אמור להתקיים,
וכמה ימים לפני הבנתי שאין מספיק הרשמה – ביטלתי. בשמחה.
בספר שקראתי על המחזמר "In The Heights" (האח הקטן של "המילטון"),
היה פרק שלם שנקרא "Killing your darlings" ובו סיפרו היוצרים על דמות מרכזית בעלילה שבשלב כלשהו של פיתוח המחזמר הם הבינו שכבר אין לה הצדקה בסיפור המתגבש,
והחליטו לוותר עליה לגמרי.
זה קשה, זה מבאס, זה נראה כמו בזבוז של אנרגיה וזמן שכבר הושקעו –
אבל ברגע שמוציאים מהתמונה את מה שלא חייב להיות שם,
הפלא ופלא: נהיה הרבה יותר מקום למה שכן. - ועם זאת:
גיליתי שוב ומחדש כמה חשוב לא לזרוק כלום.
כלומר, ההמלצה תקפה בכל הנוגע לתוכן דיגיטלי שלא תופס מקום ואבק בבית (גם דברים שכן תופסים מקום ואבק קשה לי לפעמים לשחרר, אבל זה כבר לפוסט אחר).
גיליתי כמה מועיל לשמור הכל בצורה מסודרת, כך שנוח לתעד, נוח לחפש ונוח לשלוף.
אני גאה לומר שהעסק שלי סופר מסודר, והמידע שאני צריכה תמיד נגיש לי.
בכמה וכמה נקודות זמן השנה זו הייתה פשוט הצלה.
אז גם דברים שלא יקרו עכשיו, גם רעיונות שכרגע אין מה לעשות איתם, גם לקוחות שלא רלוונטיים לי או פרויקטים שלא יצאו לדרך –
הכל נשמר. אולי מתי שהוא עוד יהיה לזה שימוש. - גיליתי עד כמה גבולות הם אמצעי הגנה ושמירה שקריטי לתחזק.
ואם השורה הקודמת זרקה אותך לאירועים מסוימים מאוקטובר 2023, סליחה –
אבל זו המחשה כואבת ומצוינת לתפקיד החשוב של גבולות.
דוגמה? ברצון.
כבר חודשים שיום העבודה שלי מסתיים בשעה קבועה.
בזכות אפליקציית מעקב הרגלים שהורדתי מתי שהוא והצלחתי להתמיד בה כמעט באופן רציף, אני סוגרת את המחשב והטלפון בסוף יום עבודה, ולא פותחת אותם עד יום למחרת.
פומו? ודאי. על מלא. אבל גיליתי שהשקט הנפשי שאני מקבלת שווה הרבה יותר.
זהו, אחרי 15:30 אני בעיקר אמא, וגם בת זוג ואדם עם תחביבים וחיים שהם לא עבודה.
אין אותי ואין את "עסק קסם". נחזור מחר.
בשבוע האחרון שוב הכל התפרק לי (חנוכה, ילד חולה, אירוע קשה ברמה האישית שטילטל את עולמי), אבל היום ה-1.1 וזה מין יום כזה של החלטות והתחלות חדשות.
אז אני מודיעה כאן קבל עם ועדה שאני חוזרת שוב להרגל הזה, ולעוד כמה הרגלים יקרים שזנחתי.
אני יודעת שבפעם הזו זה כבר יהיה יותר קל,
כי אני מודעת לפוטנציאל יש לכל הרגל שבחרתי להשפיע השפעה טובה על היומיום שלי,
וגם – שכבר הצלחתי בזה.
אני בוחרת בחירה מודעת לשמור על עצמי.
בתוך עולם שלא מפסיק להציף, אני מנווטת את הספינה הקטנה שלי, ומחליטה למי יש אישור הפלגה ומתי. - גיליתי שפחד לפעמים מתחפש לגבול, בשעה שהוא באמת, פשוט, פחד.
כמו גבולות, גם פחדים מנסים לגונן ולשמור עלינו, אבל לא תמיד יש להם סיבה מוצדקת.
הרבה פעמים, אם רק נצליח להזיז אותם הצידה ולעשות את הצעד המפחיד,
נגלה ששום מפלצות לא באמת נמצאות שם.
אלליי, אם הייתי יכולה להמחיש לך באיזו רמת חרדה הייתי כשהעליתי בפעם הראשונה סטורי לאינסטגרם.
למה זה כל כך הפחיד אותי? בדיעבד, אין לי מושג.
אבל באותם רגעים, המעבר מ-0 ל-1 היה קשה עד בלתי נסבל.
שלא לדבר על הפחד המטורף שהיה לי מעוד דבר שעשיתי השנה לראשונה: לטוס לטיול לבד.
הפחד הטכני-פרקטי של איך אני אסתדר ומה אם יקרה לי משהו היה כמובן גם מלווה בפחד מ"מה יגידו" על זאתי, פה מדינה במלחמה והיא נוסעת לה לטיול של פלז'ר.
פחד פחד פחד.
אני נותנת לו ללוות אותי. זה לא שבאמת יש לי ברירה אחרת. אבל אני לא מוכנה שהוא ימנע ממני לעשות את מה שאני באמת באמת רוצה.
מעל המחשב שלי תלוי ציור יפהפה שהזמנתי מעדי (שגם עיצבה לי אחר כך את הלוגו והאתר), וכתוב עליו ציטוט משיר אהוב של אביתר בנאי: "הפחד הוא רגע".
ובדיוק כמו רגע, אם רק נאפשר לו, הוא חולף.
"זה כמו לקפוץ מצוק, ולהתחיל לעוף". - גיליתי כמה כיף לקחת את העסק שלי ברצינות, ולהשקיע בו.
רכשתי לא מעט קורסים וליוויים השנה. אני שמחה ומודה על כל אחד ואחד מהם.
טסתי לכנס מקצועי לראשונה בחיי. זו הייתה השקעה מאד מאד יקרה, היו הרבה התלבטויות, אבל בדיעבד זה עשה לי כל כך טוב.
ולא רק כי הכנס עצמו היה מעולה, אלא כי זו הייתה אמירה שלי כלפי עצמי וכלפי העולם:
העסק שלי חשוב.
לי עוזר שפחות או יותר מהרגע שהעסק הפך להיות גורם ההכנסה הבלעדי שלי, פתחתי לו חשבון בנק נפרד וכל ההתנהלות הפיננסית היא של ישות עצמאית שאין לה קשר לעו"ש הפרטי.
כך נוצר מצב שאני יכולה להרשות לעצמי להשתמש באופן חופשי (יחסית) באשראי של העסק, גם לדברים של פיתוח עסקי כמו קורס דיגיטלי, ליווי עסקי או טיסה לכנס, אבל גם לדברים שפשוט בא לי עליהם ולא נכללים בהוצאות השוטפות של הבית.
מיכל המנכ"לית מעניקה אותם בשמחה למיכל העובדת, כי היא פשוט אלופה ומגיע לה כל דבר שיעזור לה לעשות את העבודה שלה טוב יותר. - אני יכולה להיות בדיוק מי שאני. תמיד.
וגם העסק לא מחייב אותי להיות מישהו או משהו אחר.
ממש בתחילת הדרך הרגשתי שאני צריכה להציג איזו תדמית מושלמת, ושאין מקום לחששות או לספקות שלי.
כל הפוסטים בסושיאל כאלה פוטוגניים, וגם כשיש חולשה או כישלון זה רק כדי לספר איך הצלחתי לגבור עליהם ותראו תראו כמה שאני נפלאה ומוצלחת.
בתור בעלת עסק מתחילה, שרוב מה שהיא הרגישה היה חולשה, פחד ובלבול, הפער הזה הוציא אותי מדעתי.
אפילו הייתה לי מחשבה אז לפתוח איזה דף פייסבוק שייקרא "רגשות בעסקים", בסגנון דפי הווידויים שהיו באופנה, מקום שיהווה פלטפורמה לשיח מורכב יותר על הפן הרגשי והרגיש שבניהול עסק.
אז עברו כמה שנים, וגיליתי שאני ממש יכולה להיות מי שאני, בלי לנסות לייצג איזו תדמית מושלמת.
הנה, אתמול שלחתי לרשימת התפוצה שלי מייל על הפלה שעברתי בשבוע שעבר.
באמאשלי.
זה היה אקט מפחיד אבל עצם הכתיבה הייתה תרפויטית, וקיוויתי שהתגובות ימשיכו את אותו קו.
מה יש לומר?
קיבלתי רק חום, אהבה ותמיכה (וסושי, וסופגניות מרולדין).
אני יצור אנושי. יש בי כל מיני צדדים, חלקם פוטוגניים ומוצלחים וחלקם פחות.
העולם מפנק אותי לפעמים, ומוריד לי וואחד כאפות במקרים אחרים.
ואת כל זה אפשר להביא אל השולחן, ולא לפחד.
לא הגעתי לעולם כדי להיות מישהו אחר. יש רק אישה אחת שיכולה להיות אני, וכדאי שהיא תמלא את התפקיד במלואו. - ובהמשך לכל מה שנכתב כאן:
גיליתי, שוב ומחדש ובעוצמה מוגברת, שאפשר להמשיך לעבוד ליצור ולהתפתח גם בתקופות בלתי אפשריות.
מזכירה לעצמי כמעט מדי יום שלאף אחד לא יועיל אם אני אשב ואבכה על כל כאבי העולם הזה, גם כשזה ממש מה שבא לי לעשות.
המציאות שלנו צריכה חיים, צריכה תנועה, צריכה עשייה.
אז כל מי שמסוגל/ת לזה – זו המשימה בעיניי.
2025, מה יש לומר.
סטטיסטית כנראה שאפשר לצפות השנה לאיזה אסטרואיד שישמיד את העולם, מתקפת זומבים או צונאמי.
אז שרק נצליח להישאר אופטימיים 🧡
ואמן שייפתחו כמה שיותר דברים טובים. את האופציה השנייה מיצינו.
