התחתנתי עם פסנתרן-על. באמת.

הוא מנגן כמו שלא שמעתי אף אחד מנגן בחיים שלי.

נכון, אני נשואה לו, אבל גם אובייקטיביים ממני טענו לא פעם שיש פה משהו מיוחד.

זה אולי המקום לספר שבעברי גם אני הייתי פסנתרנית.

לא פסנתרנית-על אמנם, אבל בהחלט ניגנתי שנים ארוכות ואפילו ניגשתי לבגרות מעשית בפסנתר.

בשלב זה כנראה מתעוררת אצלך השאלה מה הקשר לאוטומציה. 

קצת סבלנות ואנחנו שם.

בקיצור, האמת צריכה להיאמר:

אהבתי לנגן באותה מידה ששנאתי להתאמן.

ולמה?

פשוט מאד: לא הבנתי מה הטעם.

הרי ארתור רובינשטיין אני כבר לא אהיה בגלגול הזה, ויש בערך מיליארד ילדים בסין שמנגנים יותר טוב ממני.

אז בשביל מה בכלל לטרוח?

הטענה שלי רק התעצמה אחרי שהתחתנתי עם אחד כזה.

אני אף פעם לא אנגן טוב כמוהו. אז מה הטעם?

בשבוע שעבר הבנתי משהו.

וזה קרה כשפסנתרן-העל הושיב אותי לנגן קצת בארבע ידיים. 

אל תטעו, זה לא איזה דבר שבשגרה פה בבית.

בדרך כלל הוא מנגן ואני… נהנית. מקסימום שרה.

אני? מנגנת? לא. אף פעם. בטח שלא מתווים.

אז הסתבר לי שאני עוד יודעת לעשות את זה.

ותשמעו, היה פשוט… כיף!

ניסיתי להבין ביני לבין עצמי: מה ההבדל?

למה בתור נערה שנאתי את זה, ועכשיו נהניתי כל כך?

אז טוב, זה קשור גם לאיש עם שתי הידיים הנוספות שהיו שם על המקלדת 🧡

אבל מעבר לזה,

הבנתי שאז, בתור נערה, המיקוד שלי היה בתוצאה.

הדרך לא עניינה אותי. לא רציתי להתאמן. רציתי לנגן טוב.

ואם אני לא אגיע לנגן טוב, ממש טוב, הכי טוב – אז בשביל מה?

והפעם, כשהתוצאה כבר ממש לא עניינה אותי, פתאום נהניתי כל כך מהדרך.

מדהים לראות את זה אצל ילדים קטנים.

הם יכולים לעשות פעולות רוטיניות ובלתי יעילות שאפשר להשתגעעע, כי הם פשוט נהנים מעצם הדבר.

אם הבן שלי רוצה להוציא את כל המכוניות שלו מהקופסה ולהביא אותן לקצה השני של החדר, הוא יוציא 2-3 מכוניות כל פעם, יילך 10 פעמים את הדרך הלוך-חזור ולא יחשוב לרגע שיש פה משהו שצריך לייעל. נניח, לבקש ממני שאביא לו את כל הקופסה ליעד הרצוי.

כי הוא נהנה מהדבר עצמו, הוא לא מעוניין רק בתוצאה. העברת המכוניות ממקום למקום היא עצמה חלק מהמשחק.

אז מה הקשר לאוטומציה למען השם?

זה פשוט שמסתתר פה עיקרון מהותי ביחס לשאלה: 

לאילו תהליכים כדאי לעשות אוטומציה.

האם אני נהנית להוציא קבלות? לא, אני פשוט צריכה שהלקוחות יקבלו אותן.

האם אני חווה סיפוק מיוחד מכתיבת הצעות מחיר? הכי לא, אבל אין ברירה, זו הדרך לסגור פרויקטים.

האם הצורך למצוא מועד מתאים לפגישה מעורר אצלי השראה ושמחת חיים? לא, אבל אין ברירה אלא לעשות את זה.

כשהעניין הוא הדרך – מהמם, אוטומציה לא תחליף שום דבר כזה לעולם.

אוטומציה לא תדבר במקומי עם לקוחות וגם לא תמציא לי שירות חדש לעסק.

בכל פעולה שבה נדרש שיקול דעת אנושי, הדרך חשובה מאד, והיא לרוב גם מהנה ומספקת.

איך הטקסט הזה היה נראה אם הייתי כותבת רק "הנה משהו חשוב ומועיל: אוטומציה יכולה למחוק מהלו"ז שלך את כל המשימות המשעממות וזה משנה חיים"?

כנראה שהיה לך פחות מעניין לקרוא כרגע.

כי גם בתוכן, העניין הוא לא השורה התחתונה.

כשאני קוראת, מאזינה או צופה במשהו, אני רוצה להנות מהדרך עצמה ולא רק לחפש מסקנות ותוצאות.

אותו דבר כשאני כותבת את המשהו הזה. או מנגנת אותו.

התוצאה חשובה, אבל הדרך מעניינת אותי לא פחות – לרוב אפילו יותר.

וכשאין עניין בדרך, אלא רק בתוצאה? 

כשהדרך לא מעניינת, מהנה או מספקת אלא היא סתם משהו שאין ברירה אלא לעשות?

עושים אוטומציה!

מנטרלים את הדרך (או חלק משמעותי ממנה) ומקבלים – את התוצאה 🙂